הוא רוצה חברים, אז למה הוא לא יוזם?

יש ילדים שכששואלים אותם אם הם רוצים להיפגש עם חבר, התשובה שלהם תהיה מיד כן.

הם רוצים חברים.

הם רוצים שיזמינו אותם.

הם רוצים להיות חלק.

אבל כשהם חוזרים מבית הספר הם לא שולחים הודעה, לא מציעים להיפגש ולא עושים את הצעד הראשון.

ומהצד זה לפעמים מאוד מבלבל.

אם הוא כל כך רוצה חברים, למה הוא פשוט לא יוזם?

יוזמה חברתית שנראית לנו כמו פעולה קטנה ופשוטה יכולה להיות עבור ילד משימה די מורכבת.

כדי לשלוח לחבר הודעה "רוצה לבוא אליי?", הילד צריך לעשות הרבה יותר מללחוץ על שליחה.

הוא צריך לבחור למי לפנות, לחשוב מה לכתוב, להעז לעשות את הצעד הראשון ובעיקר להתמודד עם חוסר הוודאות שמגיע מיד אחריו.

מה אם הוא יגיד לא?

מה אם הוא לא יענה?

מה אם הוא כבר קבע עם מישהו אחר?

ומה זה אומר עליי אם הוא לא רוצה?

אצל חלק מהילדים המחשבות האלה חולפות מהר והם פשוט מנסים.

אצל אחרים, הן מספיקות כדי לעצור את היוזמה עוד לפני שהתחילה.

כשילד נמנע מיוזמה, קל לחשוב שהוא לא מספיק רוצה, שהוא פסיבי או שפשוט נוח לו לחכות שאחרים יעשו את הצעד הראשון.

אבל לפעמים ההימנעות עושה עבורו משהו חשוב: היא מגנה עליו מהאפשרות להידחות.

אם אני לא שואל, אני לא יכול לקבל "לא".

אם אני לא ניגש, אני לא צריך לגלות שאולי לא רוצים שאצטרף.

ואם אני מחכה שאחרים יפנו אליי, לפחות אני יודע שמי שפנה כנראה רוצה בחברתי.

עם הזמן יכול להיווצר מעגל. הילד חושש ליזום ולכן נמנע. כשהוא נמנע, יש לו פחות הזדמנויות לחוות יוזמות שמצליחות. וכשאין מספיק חוויות כאלה, קשה יותר לצבור את הביטחון שיאפשר לו לנסות בפעם הבאה.

מחקרים בתחום מראים שחוויות של דחייה מצד בני גיל עשויות להיות קשורות לרגישות גבוהה יותר לדחייה בהמשך. כלומר, לפעמים מאחורי ההימנעות שאנחנו רואים היום נמצאות גם חוויות חברתיות קודמות שהילד כבר למד מהן שכדאי לו להיזהר.

לא תמיד מדובר בפחד מדחייה.

לפעמים הילד רוצה ליזום, אבל חסרים לו השלבים שבין "בא לי להיפגש איתו" לבין "שלחתי לו הודעה".

וזה בדיוק המקום שבו "אז פשוט תשלח לו" לא תמיד עוזר.