הילדים משחקים בחצר.
שלושה כבר באמצע משחק, לכל אחד יש תפקיד, הם מדברים, צוחקים וברור לגמרי שהם כבר בתוך משהו.
והילד שלנו עומד לידם.
הוא רוצה להצטרף.
אנחנו אפילו רואים שהוא רוצה.
ואז מגיע המשפט שכמעט כל ילד שמע מתישהו:
"נו, אז לך תשאל אם אתה יכול לשחק איתם."
נשמע פשוט.
אבל להיכנס לתוך סיטואציה חברתית שכבר מתרחשת זו למעשה מיומנות בפני עצמה.
כדי להצטרף, קודם צריך להבין למה מצטרפים
לפני שהילד בכלל אומר מילה, הוא צריך לקלוט די הרבה דברים.
במה הם משחקים?
מי עושה מה?
מה החוקים?
האם זה רגע מתאים להיכנס?
ואיפה בכלל יכול להיות מקום עבורי בתוך מה שכבר קורה?
כל זה מתרחש תוך שניות.
יש ילדים שעושים את הקריאה הזאת כמעט באופן טבעי. הם מתקרבים, מסתכלים רגע, מבינים מה קורה ומוצאים דרך להשתלב.
ויש ילדים שהשלב הזה הרבה פחות ברור להם.
הם יכולים מאוד לרצות להיות חלק, אבל לא לדעת איך להיכנס בלי לעצור את כל מה שכבר קורה.
וזה לא פרט קטן. היכולת להצטרף לקבוצת בני גיל שכבר נמצאת בפעילות נחשבת בספרות המקצועית לאחת המשימות המרכזיות של כשירות חברתית אצל ילדים.
"אפשר לשחק איתכם?" לא תמיד מספיק
אנחנו רגילים ללמד ילדים משפטים.
"רוצה לשחק איתי?"
"אפשר להצטרף?"
"אני יכול גם?"
והמשפטים האלה בהחלט יכולים לעזור.
אבל הצטרפות מוצלחת היא לא רק לדעת מה להגיד.
דמיינו שלושה ילדים באמצע משחק כדורגל. ילד רביעי מגיע, לוקח את הכדור ואומר:
"גם אני משחק."
הוא יזם.
הוא ניגש.
הוא אפילו הביע בצורה ברורה מה הוא רוצה.
ועדיין, יש סיכוי לא רע שהתגובה של הקבוצה לא תהיה טובה.
מחקרים שבחנו כניסה של ילדים למשחק מצאו הבדלים בין דרכי הכניסה שלהם לקבוצה, למשל שימוש בפנייה חברתית לעומת דרישה, וגם הבדלים באופן שבו בני הקבוצה הגיבו אליהם.
כלומר, לפעמים הילד כבר עושה את החלק שאנחנו כל כך רוצים שיעשה, הוא ניגש, אבל עדיין חסר לו משהו באופן שבו הוא נכנס.
דוגמה מהשטח
ילד עומד ליד שני ילדים שמשחקים יחד.
הוא רוצה להצטרף, מתקרב אליהם ואומר:
"עכשיו אני הנהג."
אבל במשחק כבר יש נהג.
הילדים אומרים לו:
"לא, הוא הנהג."
הילד מנסה שוב:
"אבל עכשיו אני!"
ושוב הוא מקבל "לא".
מבחינתו הוא ניסה להצטרף והם לא נתנו לו.
מבחינת הילדים שכבר שיחקו, הגיע מישהו מבחוץ וניסה לשנות את המשחק שלהם.
אף אחד מהצדדים לא בהכרח עשה משהו "לא בסדר".
פשוט הייתה חסרה כאן קריאה של הסיטואציה לפני הכניסה אליה.
משהו קטן שאפשר לנסות
במקום להתחיל מ:
"מה אתה יכול להגיד להם?"
אפשר להתחיל רגע אחד קודם:
"בוא נראה מה הם משחקים."
לא לתת לילד מיד משפט מוכן ולא לשלוח אותו ישר פנימה.
רק להתבונן יחד.
מי משתתף?
מה קורה עכשיו?
מה כל אחד עושה?
ואז אפשר לשאול שאלה אחת:
"איפה נראה לך שיש מקום לעוד מישהו במשחק הזה?"
לפעמים דווקא הרגע הקטן הזה, לפני שניגשים, הוא החלק שהיה חסר.
כי להצטרף לקבוצה זה לא רק לדעת לבקש להיכנס.
צריך קודם לראות את הקבוצה שכבר נמצאת שם.