שחייה לא מלמדים מהיבשה

זה משפט שאנחנו אומרות הרבה בשיחות עם הורים.

אפשר להסביר לילד איך שוחים.

אפשר להראות לו איפה מניחים את הידיים, איך מזיזים את הרגליים ואיך לוקחים אוויר.

אבל בשלב מסוים הוא צריך להיכנס למים.

עם מיומנויות חברתיות זה לא מאוד שונה.

אפשר לדבר עם ילד על חברות, להסביר לו איך מצטרפים, איך מתמודדים עם חוסר הסכמה, איך אומרים שמשהו מפריע ואיך מקשיבים לאחר.

השיחות האלה חשובות.

אבל כדי ללמוד להתנהל בתוך קשר, צריך בשלב מסוים להיות בתוך קשר.

הדבר המעניין בקבוצה הוא שלא הכול בשליטתנו.

יש עוד ילדים בחדר.

לכל אחד מהם יש רצונות, רעיונות, רגשות ותגובות משלו.

אני מציע משחק וחבר אומר שלא בא לו.

אני מדבר בלי הפסקה ומישהו אומר לי:

"דיי, תן גם לי לדבר."

אני מצליח במשהו וילד אחר אומר:

"וואו, היית ממש טוב בזה."

אני מספר משהו והילדים צוחקים.

אני מנסה להצטרף ומישהו מפנה לי מקום.

אלה רגעים שאי אפשר באמת לייצר בשיחה בין ילד למבוגר.

הם צריכים לקרות.

קבוצת השווים.

ככל שילדים גדלים, למה שחברים חושבים, אומרים ועושים יש מקום משמעותי יותר ויותר בעולם החברתי שלהם. מחקר רב מראה שילדים ובני נוער מושפעים מבני גילם, לומדים מתוך האינטראקציות איתם ומתאימים לאורך זמן התנהגויות גם בהתאם לתגובות שהם מקבלים מהסביבה החברתית.

אנחנו יכולות להגיד לילד עשר פעמים:

"כשאתה מדבר כל הזמן, לאחרים קשה להשתתף."

אבל לפעמים הרגע שבו חבר מסתכל עליו ואומר:

"רגע, גם אני רוצה לדבר"

עושה משהו אחר לגמרי.

לא כי המנחה או ההורה לא חשובים.

אלא כי עכשיו הוא מקבל את המידע מתוך המקום שבו המיומנות הזאת באמת נדרשת.

וזה עובד גם בכיוון השני.

אפשר להגיד לילדה שוב ושוב שהיא מצחיקה, נעימה או שכיף להיות בחברתה.

אבל כשילדה אחרת בקבוצה אומרת לה:

"כיף לי שאת איתי"

זו כבר לא רק מחמאה.

זו חוויה חברתית אמיתית.

מחקרים על יחסי עמיתים מתארים בדיוק את התהליך הזה: ילדים לומדים אילו התנהגויות זוכות לאישור מצד בני גילם, ומשוב חברתי הופך לחלק מהדרך שבה הם לומדים להתנהל בתוך קשרים.