כשהפסד במשחק הופך למשבר

המשחק נגמר.

מישהו אחר ניצח.

ופתאום הילד שהיה לפני רגע בתוך המשחק מתפרק.

הוא כועס, בוכה, מאשים שמישהו רימה, דורש להתחיל מחדש או מודיע שהוא בכלל לא משחק יותר.

ומהצד קל מאוד להגיד:

"אבל זה רק משחק."

רק שעבור הילד באותו רגע, זה ממש לא מרגיש כמו "רק משחק".

להפסיד במשחק זו סיטואציה קטנה שמחזיקה בתוכה לא מעט.

רציתי משהו ולא קיבלתי אותו.

התאמצתי ובכל זאת מישהו אחר הצליח.

אני מאוכזב, אולי גם כועס, וכל זה קורה כשיש סביבי עוד ילדים שרואים את זה.

עכשיו אני צריך להתמודד גם עם מה שאני מרגיש וגם להמשיך להיות בתוך הסיטואציה החברתית.

ופה בדיוק נמצא הקושי.

כי היכולת להתמודד עם הפסד היא לא רק לדעת להגיד "כל הכבוד" למי שניצח.

היא היכולת להרגיש אכזבה, תסכול או כעס מבלי שהרגש ישתלט על כל מה שקורה אחר כך.

וזה חשוב גם מבחינה חברתית. מחקרים מצביעים על קשר בין ויסות רגשי לבין אינטראקציות חיוביות יותר עם בני גיל, ובמחקרי אורך נמצאו קשרים בין יכולות ויסות לבין מיומנויות חברתיות, קבלה חברתית ואיכות החברויות בהמשך.

זה משפט שאנחנו שומעות לא מעט.

אבל הוא מתאר את מה שאנחנו רואים, לא בהכרח את מה שקורה.

ילד יכול לדעת מצוין שבמשחק יש מנצח ומפסיד.

הוא יכול אפילו להגיד לנו לפני המשחק:

"לא נורא אם מפסידים."

ועדיין, ברגע האמת, כשהוא זה שהפסיד, הגוף כבר מוצף.

וזה הבדל חשוב.

כי אם נתייחס לזה רק כאל בעיה של התנהגות, ננסה ללמד אותו מה צריך לעשות אחרי הפסד.

אבל יכול להיות שהוא כבר יודע.

מה שקשה לו הוא להגיע להתנהגות הזאת כשהתסכול באמת מגיע.